בן גאולה ושמעון. נולד ביום י' בחשוון תשמ"ז (11.11.1986) במושב הזורעים שבגליל התחתון. אח לזיו, אילן, אסף, טליה וספיר.

ילדותו ובגרותו של יריב עברו עליו במושב בו נולד. הוא למד בבית הספר האזורי הממלכתי-דתי "יד ששון" בקיבוץ לביא, ובתיכון למד בישיבה התיכונית בני עקיבא במירון.

יריב היה ילד שובב. לא פעם עשה להוריו חיים לא קלים, סיפרו בני המשפחה, אבל השובבות שלו מעולם לא הפריעה לו להבין כי עם סיום הלימודים ימשיך ליחידה קרבית.

מגיל צעיר הוא בלט בכל מקום. היה אחד המובילים בכיתה, ואסף סביבו חברים רבים. כל מי שהיה עובר סמוך לביתו בכל שעה משעות היום והלילה, סיפר דודו לייזר, תמיד היה רואה אנשים על הדשא ואווירה שמחה.

הוא בורך בכישורים אומנותיים, כל דבר שנגע בו נעשה על הצד הטוב ביותר. "כישרון אינסופי, פרפקציוניזם מטורף", סיפרה אחותו טליה, "תמיד שאפת לשלמות, שדברים ייראו הכי טוב שרק אפשר. כה אהבת לעזור לאחר. העזרה והנתינה היו כדבר שבשגרה עבורך. תמיד קיבלת את כולם בסבר פנים יפות, הקשבת ותמכת".

ליריב היה קשר מצוין עם כל המשפחה, והוא מאוד דאג לאחיותיו וגונן עליהן. אחותו תיארה איך נהג ללוות אותה לסידורים ולהמתין לה כדי ללוותה חזרה למושב: "אני זוכרת שכחודש לפני שנהרגת אמרתי שאני רוצה להסתפר. הצעת שתיקח אותי לספר שלך ואני כמובן הסכמתי מיד. הסעת אותי לשיכון ד' ואמרת לי להמתין לך בכניסה כשאני מסיימת. כאשר סיימתי יצאתי החוצה ולא היית. הנחתי כי לבטח חזרת הביתה והחלטתי לחזור באוטובוס. כאשר ירדתי בכניסה למושב ראיתי כי אתה ממתין לי. אמרת לי שעשית מספר סיבובים אך לא מצאת אותי. כזה היית - אח שתמיד דואג לי ולספיר". והוסיפה: "אך הדאגה לא הסתיימה במשפחה. דאגת גם לחברים שלך ולכל הסובבים הקרובים אליך".

בית המשפחה היה פתוח בפני כולם, יריב אהב לארח ותמיד היו המולה ורעש בחצר הבית. "היית תמיד עוטף סביבך אנשים", כתבו אוהביו, "החיוך התמים, המבט העמוק והחוכמה שהייתה אופיינית רק לך גרמה לכולם לרצות בך".

עם סיום הלימודים עבד מספר חודשים לפני הגיוס.

יריב התגייס לצבא ב-20 במרץ 2005 ולאחר הטירונות שירת כלוחם בחיל הרגלים, בגדוד 13 בחטיבת גולני.

סמל ראשון יריב אמיתי נפל בפעילות מבצעית בגזרת עזה ביום כ"ה בחשוון תשס"ח (6.11.2007). הוא נהרג כשהיה בסיור מבצעי לאורך הגדר, סמוך למחסום כיסופים, בהתהפכות רכב ה"האמר" שבו נסע הצוות.

בן עשרים ואחת בנופלו. יריב הובא למנוחות בבית העלמין במושב הזורעים. הותיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות.

מזכיר מושב הזורעים ספד ליריב: "זו אבידה קשה לכולנו, הדמות שלו תהיה חסרה בין החבר'ה".

ספדה ליריב חברתו, נועה: "אהוב שלי היית ותמיד תישאר! אני לא יכולה להאמין שלא אראה או אשמע אותך עוד! היית כל כך חי איתי שאני לא מצליחה להאמין שאתה מת!... אני כל כך מתרגשת כשאני נזכרת ברגעים שלנו, בשיחות שלנו, בשירים שלנו, בנשיקות שלנו... אבל הנה, אני שוב בוכה עליך, כי הלכת ממני שוב, אבל הפעם אין מי שינגב לי את הדמעות...

זוכר שסיפרתי לך שחלמתי עליך? בדיוק היום נזכרתי בחלום. חלום מושלם, שאתה בא אלי, ישן אצלי, אבל עכשיו זה באמת יישאר רק בגדר חלום ולא מציאות! יריב, אתה האהבה שלי, אתה הבחור הראשון שהתאהבתי בו, אתה הבחור היחיד שבאמת נקשרתי אליו. אני כל כך מתגעגעת אליך! למה הלכת ממני? היית עבורי יותר מאהוב. היית חבר טוב וידיד נפש. סמכתי עליך כשסיפרתי לך את הסודות והרגשות שלי. ועכשיו, אין למי לקוות, הרי אתה כבר לא תחזור אלי... נותר לי ממך רק זיכרון מתוק וכשאני נזכרת בך, עולה על פניי חיוך רחב, הקסמת אותי! היה שלום יריב אמיץ".

מתן, חברו הטוב ספד: "יריב, אחי היקר! המוח לא מעכל את כל מה שקורה. יריב אחי, רק אלוהים יודע שהיית לי אח. נפש תאומה, 'החצי השני שלי'. מדקה לדקה זה נראה לי כמו חלום, חלום מוזר, שכבר אני אתעורר ממנו, שהטלפון יצלצל ותגיד לי 'אחי הכול בסדר' כמו שתמיד אמרת. יריב, אחי, איך אני אעביר שבועות קשים בלעדיך? התמיכה שנתת לי, תמיד אמרת 'עזוב גמד, הכןל מסתדר' או 'חכה נשתחרר נעשה חיים משוגעים'. כמה תכננו ביחד, הכול ביחד, לעבוד עם אילן ואושרי, לטייל, לגור ביחד... איך נחזור הביתה אליך? עם מי נשב, נשחק, נטייל, נבלה?...

מהיום הכול יהיה קשה בלעדיך. אתה, אתה שחיברת את כולם, תמיד ידעת מה צריך לעשות, תמיד הייתה לך תשובה ועכשיו, למי נפנה?... עכשיו נשארנו לבד, עם הפצע הפתוח, לא מעכלים, הגרון נחנק לי, הלב נקרע, המחשבה על העתיד משגעת אותי, כלום לא יחזור להיות כמו שהיה...

מתגעגע ולא מעכל, אוהב אותך תמיד".

במלאת שנה לנפילת יריב כתב לזכרו חברו אורי אסולין את השיר "דמעה מלוחה". השיר הולחן ע"י אביהו שבת ומופיע באתר יוטיוב, בביצועה של רותם אסולין: "סליחה, שאלתי טייס שעבר / זה עם מדים מתוחים / האם כשביקרת אי שם למעלה במרומים / האם ראית בחור עם כחול בעיניים / פשוט נעלם ככה פתאום / רצינו רגע אחד לומר לו / לומר לו רק שלום. // עכשיו היריב שלנו הוא הכאב / גם זיכרון דמעה מלוחה שבלב / ועקבות של דרך חדשה / הדרך שלך. // סליחה, שאלתי זקן ברחוב / עם הרבה קמטים של חוכמה / האם יש תרופה לכאב / מאין אתה את הכוח שואב / כבר חלפה לה שנה ויותר / והדמעות נלחמות, לא מוכנות לוותר. // ... ובערב שבת בשפת המדרגות / מתכנסים כולם ומעלים זיכרונות / המעגל מתמלא מאח ועד חבר / אך זה לא אותו דבר, מישהו חסר / כל שנה נערוך היכרות / עם האיש שלימד מהי רעות".

נועה, חברתו של יריב, כתבה שיר לזכרו: "קשה לי בחדר. רציתי לאהוב אותך תמיד / וכמו בכל מקום שבו היית אמצא לי חתיכת חיים.../ אבל ישנו מקום שלא ראית ולא תראה עוד לתמיד / אבל ישנו מקום שלא ראית ולא הספקתי להגיד / אבל אתה, חבק אותי עוד פעם אחת / חייך אלי עוד פעם אחת / אמור לי רק עוד פעם אחת / אהוב אותי עוד פעם אחת..."

ביום הזיכרון ב-2016 כתבה טליה, אחותו של יריב: "יום זיכרון בלעדיך ועדיין אני לא מסוגלת לקלוט ולהבין איך נעלמת לי ככה בפתאומיות, שרגע אחד היית כאן, איתי ועכשיו כבר לא. כל פעם שואלים אותי מה היית עבורי ואני שותקת ובמילה אחת מסכמת - הכול!

חמש שנים הפרידו בינינו אבל למרות זאת היית הרבה יותר מאח. היית חבר. הייתי מספרת ומתייעצת אתך בכל נושא. בכל התלבטות שהייתה לי ידעתי שאוכל לסמוך עלייך ושתעזור לי לקבל את ההחלטה הנכונה... כמה אתה חסר!

הרבה השתנה כאן מאז שעזבת. החיים המשיכו כהרגלם. החברים שלך פוקדים את ביתנו פעמיים בשנה ומספרים על שהתחתנו וסיימו לימודים. המחשבה של איפה אתה יכולת להיות משתלטת ולא נותנת מנוח.

אחי שלי, המשפחה שלנו חזקה. בחרנו בדרך החיים ובדרך זו אנו דואגים להנציח ולהזכיר אותך בכל שלב בו אנו עוברים. תמשיך לחזק אותנו וללוות אותנו מלמעלה.

תודה על הזכות שניתנה לי. תודה על שהיית שם תמיד עבורי. אתה איתי תמיד לצידי. אוהבת אותך מאוד ומתגעגעת עד בלי די".

אחותו ספיר כתבה, בטקס ביום הזיכרון ב-2017: "מעל עשור שאינך, אך עם זאת אתה עדיין נמצא, כל הזמן בהווה הזה, בדרכך. אתה והוא והם - כולכם אינכם ואתם כל כך עדיין כאן.

היית גדול ממני בתשע שנים ואתה עדיין גדול ממני בתשע שנים. כך היה תמיד.

אתה בן ארבע-עשרה ואני בת חמש בזיכרון המוחשי הכי מוקדם שיש לי ממך, אתה בן עשרים ואחת ואני בת שתים-עשרה בבת מצווה שלי, שהפתעת ובאת הביתה מהצבא (אפילו פעמיים). לו רק ידענו שחצי שנה לאחר מכן תלך.

אז בן כמה אתה היום?

אני כבר לא בת שתים-עשרה ואתה עדיין גדול ממני בתשע שנים. אבל אני ממשיכה להתבגר עם השנים ואתה עדיין בן עשרים ואחת, צעיר ממני, צעיר לנצח!

אבל ככה זה בארץ המיוחדת שלנו, כמוני יש עוד הרבה אחים קטנים שכבר מבוגרים מאחיהם הגדולים. אחים קטנים שרצו להישאר קטנים אבל אף אחד לא שאל אותם.

מלך שלי - אתה כל כך חסר לי, לכולנו! המילה געגוע אולי מתאימה לתיאור רגשות על אדם שלא פגשנו הרבה זמן, אך לרגשות שמלוות אותנו - היא כה קטנה.

מאז שהלכת המשושה המשפחתי שלנו לא שלם, משהו בתוכנו מת, משהו שלא ניתן להחיות בשום דרך, נפתח פצע שמסרב להגליד, נוצר גוש שעם כל שיחה עם מכרים על המשפחה עולה וצף, גורם לתחושת חנק, מעלה את הדופק וישר גורם לדמעות לזלוג. אוהבת אותך כל כך אח יקר שלי ומחכה לרגע שניפגש שוב".

בשנת 2017, בעשור לנפילת יריב, פרסם אחיו אסף באתר יוטיוב סרטון זיכרון הכולל תמונות מתחנות חייו.

יריב מונצח באתר ההנצחה של חטיבת גולני בצומת גולני, ובאתר האינטרנט "גל-עד לזכרם" של החטיבה מובא סיפור חייו לצד אלבום תמונות. כן הוא מונצח באתר ההנצחה שהוקם בכדורי לזכר הנופלים בני יישובי המועצה האזורית גליל תחתון.